הורות קשובה בעידן חסר קשב

אני  מתבוננת בבני הבכור עולה לכיתה א’. עיניו בורקות, לחייו סמוקות… הוא מתרגש. עומד לו בשורה ראשונה, ומחכה שיקראו בשמו. אני שמה לב שהוא חושש, מבחינה בו מחפש את המבטי, את אישורי לתחושות שלו, לנוכחות שלי. זה רגע מיוחד עבורו ועבורי. מחשבות מתרוצצות בראשי, עיני מתמלאות דמעות ורגשות חזקים מציפים אותי.
אני רואה את הבת שלי, הבת הקטנה שלי, לובשת מדים. עוד רגע עולה לאוטובוס שייקח אותה הרחק ממני, מהבית אליו הורגלה 18 שנה, הרחק מחזקתי. אני רואה את השמחה שלה בעיניים, היא מתגייסת למקום טוב, מקום בו חשקה שנים. היא מתרגשת, מלאת חיות, אנרגיה ואני מתבונן בה. גאה, פוחד, עצוב אך גם שמח ונרגש. מחבק אותה ולא מרפה.
בספרם Everyday blessing מילי וגון קבט זין שואלים האם עלינו לחכות לרגעים מיוחדים בחיי הילדים שלנו ובחיינו כדי שנבחין בהם, או שרגעים מיוחדים אלו ואחרים מופיעים לעתים קרובות ממה שנדמה לנו? האם רגעים אלו יכולים להופיע ולהיות זמינים עבורנו כמעט בכל רגע רק אם נכוון את עצמו אליו ונבחר בצורה מודעת להפנות את הקשב אל ילדנו, אל עצמנו ואל הרגע?
הורות היא ללא ספק העבודה התובענית, המורכבת והמלחיצה ביותר, אך במקביל זו גם העבודה החשובה והמשפיעה ביותר על עתיד ילדינו. דווקא לתפקיד זה אנו מגיעים כמעט ללא הכנה, עם מעט תמיכה, אך עם רף ציפיות גבוה מאוד. חשוב לנו להצליח לעצב את האישיות שלהם, הכישורים החברתיים שלהם, ההצלחה האקדמית שלהם וכו’. לא פלא ששילוב זה מעורר בנו כל כך הרבה חוסר אונים וחוסר ביטחון, אשר לא מעט משפיעים על דרך התגובה שלנו.
חוסר אונים זה הפך אותנו לצרכני עצות, ועיצב את שיח ההורות סביב נושאים כמו  גבולות, סמכות ומנהיגות. נחיצותם של גבולות וסמכות בחינוך אינה מוטלת בספק, אולם חשוב שנזכור כי כל אלו הם רק חלק מתפקידנו כהורים ותופסים תפקיד חלקי בלבד בתהליך החינוך. קשה עד בלתי אפשרי לחנך את ילדנו כאשר אנו לא קשובים לרגשות, למחשבות ולצרכים שלהם ושל עצמנו. בבואנו להיות קשובים, השאלה העומדת במרכז השיח אינה הורות מושלמת (אם יש דבר כזה בכלל). לא מדובר כאן על “לעשות את זה כמו שצריך”, אלא השיח מופנה לחוויה האותנטית, להקשבה לילד, לעצמו ולרגע הנוכחי בו אנו נמצאים. אנו מדברים על להיפתח אל הילד, אל החוויה שלו, הנעימה והנעימה פחות. מדובר על תנועה מכוונת ממצב של הסחת דעת, למצב פעיל של הקשבה, תשומת לב לא שיפוטית ולא ביקורתית, והבנה מה עובר עלינו ועל הילד שלנו.

אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות תרגול של טכניקות קשיבות (mindfulness). באמצעות הקשבה לרגע הזה  אנו כהורים מסגולים לזהות את המחשבות , הרגשות והתחושות שעולים בנו סביב  הילדים שלנו, ולהגיב אליהם בצורה מאוזנת ולא שיפוטית

ברגע בו אנו מזהים את המחשבה שלנו או את הרגש שעולה אנו יכולים לומר לעצמנו: ” הרגש שלי הוא…” “המחשבה שחולפת בראשי היא…” ברגע שנזהה מה עובר עלינו, ניתנת לנו האפשרות בחירה: האם לתת לרגשות שלנו לנהל אותנו, או לחילופין להתבונן בהם בצורה לא שיפוטית ולא ביקורתית. למרות שנדמה לנו שאין לנו שליטה על כך, למעשה אנו יכולים לבחור עד כמה אנו נותנים לעצב, לאשמה, לחרדה, לכעס  ולתסכול שלנו לנהל את התגובה שלנו כלפי עצמנו וכלפי ילדינו.
כהורים למדנו לעשות כמיטב יכולתנו על מנת לשפר את ההרגשה של הילד, למנוע ממנו כאב, סבל ועצב. אולם בניגוד לכאב הפיסי, (שיכול להגרם, למשל, מאבן שנתקעה בנעל), מכאב רגשי לא ניתן להיפטר בקלות. דווקא ניסיונותיהם של הורים לשנות את רגשותיהם של ילדם, להחליף אותם או לא לתת להם ביטוי מחשש להסלמה, מעצימים את תחושת הבדידות של הילד ואת חווית חוסר ההבנה, וכך מגבירים את אותו הרגש הכואב.
משפטים כמו: “אין לך סיבה להיות עצובה”, “לא קרה דבר”, “עזבי שטויות”, “תתגברי”, וכו’ לרוב לא גורמים לילד להפסיק לבכות, לילדה להיות פחות עצובה ובטוח לא מסייע להתגבר על החוויה הכואבת, אלא משאיר את הרגש ומוסיף אליו גם תחושה של אשמה, בדידות ולעתים גם כעס.

קושי בקבלת הסבל והרגשות הכאובים מושרש עמוק בתוכנו: הורינו גדלו בצורה זו, כך גידלו אותנו, וכך אנו מחנכים את ילדינו.
דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בספרי ילדים עליהם גדלנו. בספרה של מרים רות “מעשה בחמישה בלונים”, רוני עצוב ובוכה על בלונו, ומקבל את התגובה: “אל תבכה רוני רון זה סופו של כל בלון”. רוני עצוב כי בחוויה שלו אובדן הבלון היא חוויה משמעותית ומעציבה, אולם חוויה זו זוכה לביטול מכיוון שמבוגר לא מקנה את אותה המשמעות לבלון.

אולי הבכי יפסק, אולם מסר זה מחזק את התחושה של הילד כי הרגש שלו אינו לגיטימי, וכי תגובתו אינה מקובלת. אולם מה יקרה אם ניתן לרון לבכות ונאמר לו כי בטח עצוב וכואב לו על אובדנו?

יש חשיבות להבעת הרגשות. לא ניתן ואף לא רצוי להתעלם מהם, גם אם לעיתים לנו כהורים, נראה כי הבכי או העצב באים ללא סיבה מוצדקת. ביטוי הרגשת וקבלתם מפתחים את יכולת ההכלה הרגשית של הילד לקשת רחבה של רגשות ואת יכולת הויסות שלהם, ומסייעת לו בעתיד להתמודד עם מצבי קושי או תסכול.

גם דני הבוכה בשירה של מרים ילן שטקליס, לא יכול להיות גיבור, כי הוא חש עצב נוכח הפגיעה שזה עתה חווה.

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי
יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן
לעיתים אנו, ההורים מתקשים לשאת את הכאב של ילדינו ומנסים למנוע מהם לחוש את הכאב, כי לנו קשה וכואב לראותם סובלים, כי אנו עסוקים במחשבות על עתיד או שקועים בדפוסי העבר שלנו. אולם לא ניתן ולא רצוי למנוע מילד לחוות כאב כשם שלא רצוי למנוע מילד לעשות טעויות. עצב וכאב הם חלק מהחוויות של הילד, בדיוק כמו חוויות של טעות או כישלון. לא נוכל להכין את הילד לחיים כהלכה אם לא נאפשר לו לחוות חוויות אלו. זאת ועוד: אם הילד יחווה אותן בסביבה בטוחה ומכילה, הוא ילמד שלא לראות בהן חוויות מפחידות, שעלולות “לשבור” אותו או את סביבתו, ולהותיר אותו בודד ונטול תמיכה. ילד שלא מפחד מאוד מכשלון ומכאב, יעז יותר לנסות, ייקח על עצמו אתגרים, ולכן יתפתח יותר ויצליח לקחת יותר ממה שיש לעולמנו זה להציע לו.

על כן, במקום להדוף את הכאב על מנת שלא נראה אותו, נוכל לבחור לקבל את העצב של ילדינו, ולתת לו את המקום הראוי.

לדוגמה, כאשר בננו מספר כי נעלב מחבר, כשמשהו חשוב עבורו נשבר או כשלא הצליח בדבר מה בעל ערך עבורו – במקום לענות: “לא קרה שום דבר”, כדאי לברר עימו מהי התחושה שעולה, לתת לו אפשרות לבטא את החוויה ולהישאר איתו עם התחושה שתיאר. חזרה על התחושה שתיאר תאפשר לילד להרגיש שהוא מובן, שההרגשה היא לגיטימית וכי הוא לא לבד איתה.

בהמשך, נוכל ביחד עימו לבחור דפוסי תגובה יעילים למצבי קושי שונים. אולי שינוי זה צומח רק מתוך  זיהוי וקבלה של הרגש והתחושה הקיימת לתת לו הרגשה שהבנו אותו לדוגמה
זה באמת כואב כאשר ילד בכתה לועג לך
זה באמת מרגיז  כאשר ילד דוחה אותך
זה באמת מצער מאד כאשר זה נשבר
זו באמת תחושה מאד לא נעימה כאשר לא הצלחת לעשות זאת.

ברגע בו תמקדו את תשומת הלב בילד ובחוויה אותה חווה ברגע זה, ולא תתנו לדפוסי העבר (“אצלינו בבית עושים ולא מייללים”) או פחדי העתיד (“בחיים לא יהיו לה חברים אם היא נעלבת מכל דבר קטן”) לנהל אתכם, תוכלו באמת להקשיב לילדכם ולהבין מה הוא חווה, מה מחשבותיו ורגשותיו. הקשבה לא שיפוטית, לא מכוונת ולא ביקורתית, המעבירה לילד את המסר שבאמת אכפת לנו ממנו, יוצרת חיבור, ומייצרת חמלה ואמפתיה לילדנו.

העתיד עוד לא הגיע והעבר נגמר, ולכן כל מה שיש לנו זה את הרגע הנוכחי, בואו נפיק ממנו את המיטב לטובתנו ולטובת ילדנו!
חשוב להעביר מסר לילדים כי ניתן ללמוד מכישלונות יותר משניתן ללמוד מהצלחות.

אדם שמעולם לא טעה הוא אדם שמעולם לא ניסה משהו חדש.” אלברט איינשטיין
“כשלון הוא הצלחה, אם לומדים ממנו.” מלקולם פרובס
“הצלחה, זה לעבור מכישלון לכישלון, מבלי לאבד התלהבות.” וינסטון צרציל


כתבו:

 שלי זאנטקרן – יועצת חינוכית  –מטפלת CBT 
אנה גולדברט – פסיכולוגית חינוכית מומחית  –  מטפלת CBT