כשנגה עצובה, היא מתכנסת בתוך עצמה, לא מצליחה לתקשר עם העולם סביבה/ לפעמים בוכה, לפעמים לא, אבל לוקח לה שעות רבות עד שהיא מוכנה להפרד מהעצב שלה, לפעמים אפילו יום שלם.

כשזיו מתעצבן, זה קורה תוך שניות, פתאום, בעקבות משפט שמישהו אומר, מבט בעיניים שלא מוצא חן בעיניו, שזיו מפרש כאילו הוא נגדו, הוא בבת אחת נהיה אדום, ובמהירות , הוא ב’שיא העצבים’,  וכולם אומרים שזיו הוא כמו מכונית ספורט רצינית, שמצליחה להאיץ  מ- 0 ל- 100 במהירות שיא

כשאלכס פוחד, הוא מרגיש דפיקות לב, זיעה קרה, והוא מספר שברגעים אלו הוא מרגיש שכל כולו פחד, אם נבקש מאלכס להעריך מ 1-100 כמה הוא פוחד עכשיו, אלכס יגיד שהוא פוחד 100,000.

משך, מהירות, עוצמה-  אלו רק חלק מהדרכים בהם יכול לבוא לידי ביטוי קושי בוויסות רגשי. קושי בוויסות רגשי יתבטא גם ב’טון רגשי’, כלומר-  רגש אחד שמשתלט ומאפיין מצב רוח אחד.

קשיים בוויסות רגשי מאפיינים , פעמים רבות, ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, אך לא רק אותם. למען האמת רוב הקשיים מקורם ברגש לא מווסת.

קשה עד בלתי אפשרי להצליח להגיע למקור ולשורש של סיבת הקושי הלא מווסת. האם מדובר בקושי שנובע מגורמים פנימיים או חיצוניים? מולדים או סביבתיים? אורגניים? נרכשים? כנראה, שכל התשובות נכונות, וויסות רגשי כולל תהליכים פנימיים של הילד , הטמפרמנט שהילד נולד איתו  ותהליכים חיצוניים שקשורים לסביבתו הקרובה יותר והקרובה פחות.

מרשה לינהאן מתייחסת לחוסר וויסות רגשי כאל בעיה נרחבת שמקורה בשילוב שבין נטייה ביולוגית לא מווסתת להורות וסביבה לא מתקפת. לפי לינהאן, חלק מהילדים נולדים עם נטייה או אפשרות של חוסר וויסות רגשי. ילדים אלו מגיבים מהר ובעוצמה רבה לסיטואציות רגשיות, מתקשים להירגע ולחזור לשליטה ולמצב שבו היו לפני האירוע. ילד עם קושי בוויסות רגשי גם מתקשה, על פי רוב, בוויסות של התגובות ההתנהגותיות הבאות בעקבות הרגשות העוצמתיים, והתוצאה ההתנהגותית תהיה לא מווסתת, כמו גם התוצאה הרגשית,  והתמונה שנראה היא של ילד המתנהג בחוסר שליטה.

 כמו לינהאן, חוקרים ותיאורטיקנים רבים שעוסקים בתחום הוויסות הרגשי מניחים כי המפגש בין הנתונים שאיתם נולד התינוק, ששייכים לאופיו, לגנטיקה שלו, לטמפרמנט שלו ואולי אף לתהליך ההריון והלידה שעבר,  לבין הסביבה שאליה הוא נולד- הקשר הראשוני שנרקם עם ההורה, היכולת של ההורה להכיל את קשייו, הדרך שבה ההורה מפרש את מבטיו, את בכיו, את חיוכיו, האופן שבו ההורה מצליח לתקף ולהבין את רגשות התינוק, ההתנהגויות שאותן בוחר ההורה, במודע או שלא במודע, לחזק או להכחיד, כמו גם המודל שההורה מציג לתינוק, כל אלו ישפיעו עד מאד על היכולת לוויסות הרגשות שיפתח הילד, וכדי לסבך את התמונה עוד יותר, לא נסתפק רק בנתונים שאיתם נולד הילד שמשפיעים על יכולת הוויסות הרגשי שלו, והסביבה שמעצימה או מפחיתה  את היכולות המולדות שלו, אלא גם המפגש שבין ההורה לילד הספציפי שלו ישפיעו על יכולת הוויסות הרגשי.

לפני שנים רבות שיתפה  חברה לגבי דילמות שלה עם הבת הלא מווסתת שלה. בתה הייתה בגיל של בתי, הכרתי אותה. ילדה עליזה ונמרצת, שמאופיינת בעוצמות רגשיות גבוהות, אובחנה כילדה עם הפרעת קשב היפראקטיבית. חברתי – אישה רגועה ועדינה, לא לגמרי ידעה איך להתמודד עם הבת הקולנית שנולדה לה, היא התייחסה אליה, בחיבה אמנם, בתור ‘המטורללת’ שלי, והייתה נוהגת לספר קוריוזים על השתובבויות של בתה הלא מאוזנת. לעיתים היתה שואלת בייאוש מה עושים. מבחינתה התגובות של בתה הדגימו חוסר איזון בוטה.

ילדה כזו, לו הייתה נולדת לי, הייתה מתקבלת אחרת לגמרי. הקולניות הייתה נחווית אצלי כתגובה טבעית והגיונית , בוודאי שלא נראה לי שמדובר כאן במצב של חוסר איזון. מפגש בין הורה וילד עם אפיונים דומים יכול לגרום לפוטנציאל פיצוץ גבוה, אך יש גם בסיס להבנה של הקושי, ומתוך כך גם לוולידציה (תיקוף), מה שלא יקרה בהכרח כשההורה שונה כל כך באפיון שלו מהילד שלו.

כהורים אנו לעיתים קרובות מתקשים לעזור לילדינו לווסת את רגשותיהם: אם בשל העובדה שאנו בעצמנו לא תמיד יודעים איך לווסת את רגשותינו ואנו מתקשים לשמש מודל רגוע ומאוזן ברגעי משבר , אם בגלל שאנו מתקשים לקבל את עוצמת התגובה הלא מווסתת שהם מגיבים בה ואנו נסחפים לתוך האירוע במקום להצליח לשמור מרחק ולהגיב בדרך ממתנת וברורה,  ולעיתים אנו מרגישים צורך לגונן ולשמור על הילד שלנו, בשל תגובתו הרגשית העוצמתית .מעניין לבחון ולראות שרגשות שונים גורמים לנו, כהורים, לתגובות שונות.. די ברור שכשהילד לא מווסת מבחינת כעסים אנו מתקשים להתמודד עם זה, במיוחד כשהכעס מופנה כלפינו, אבל במקרים שמדובר ברגש של פחד או של עצב, אנו פחות מוצאים עצמנו במאבק כוחות, ונוטים יותר לגונן או לשמור על הילד, וגם זו לא תמיד התגובה הנכונה שיש להגיב בה.

אז מה עושים?

הצעד הראשון שיש לנקוט בו- הוא להיות מודע. לעצמנו ולילדינו. אנחנו יכולים לשנות רק את מה שאנחנו מכירים ויודעים. לכן, חשוב לשים בצד את השיפוטיות, כי הילד יתקשה לקחת אחריות על עוצמת תגובתו  כשהוא שומע את הטון הנוזף שלנו באוזנו. הילד צריך לקבל מאיתנו את המסר שאנחנו הולכים לבחון ביחד (הוא/היא ואני) , להכיר לעומק את התגובה שלו:  בוא נברר מתי זה קורה לך, כשאתה מתעצבן/מתעצב/מפחד כל כך . כי רק אחרי שנדע בדיוק מתי ואיך זה קורה, נוכל ביחד לפתח שיטות להתגבר על הרגשות הלא נעימים האלו.

בוחנים רגשות, מחשבות, תחושות, רגשות:  שואלים מה היו האירועים שהובילו לתגובה הלא מווסתת. מנסים לבחון לאורך זמן- האם יש מצבים קבועים שגורמים לתגובה זו?(למשל חרדה שמופיעה בזמן ההשכבה לישון, או אולי בחדר קבוע),  אנשים מסוימים שמעוררים את הרגשות המוקצנים ? (למשל ילד שכל אינטראקציה איתו מעוררת זעם) לבחון את האירוע ולשאול- מה קרה קצת קודם? לפני כן? מה חשבת, מה היתה התחושה בגוף? מתי ידעת שזהו, זה הולך להיות קשה?

הבנה נכונה של הגורמים שהובילו להתפרצות הרגשית יכולה לעזור בוויסות רגשות (גרוס קורא לשלב זה שלב הבחירה, שבה ניתן עדיין לבחור ולמנוע תגובה לא מווסתת בכך שניכנס לסיטואציה שיכולה לעורר מצב רגשי או להמנע מסיטואציה שיכולה לעורר מצב רגשי לא רצוי. בחירה כזו יכולה לקרות רק עם מודעות למצב המעורר. בנוסף, צריך כמובן לשים לב שלא מדובר בתגובה שמעודדת המנעות.

(מתוך אוגדן ‘טפסים רבותי טפסים’- ד”ר יעל שרון ושלי זאנטקרן )

בהמשך לפיתוח המודעות, יש לעזור לילד לשיים את מה שהוא מרגיש וחווה. לקרוא לרגש  בשם…

זאת ניתן לעשות במספר דרכים:

• בהתאם לגיל הילד וליכולות הקוגנטיביות שלו- נבחן איזה רגשות הוא מכיר , ניתן להשתמש ברשימה של רגשות, לבדוק זיהוי בין הבעת פנים לרגש שעומד מאחוריו,
• לנסות למפות ולמיין רגשות נעימים ולא נעימים ולמצוא בהם עוצמות שונות
• לקשר בין האירוע לרגש- בהתחלה אצל מישהו אחר (אצלי, למשל): “כשצועקים עלי אני כועס, ולפעמים גם נעלב. ובהמשך אצל הילד:  איך אתה מרגיש כשצועקים עליך?” , איך הרגשת כשאחיך רב איתך?

 ולא לשכוח את הקשר לתחושות: יש מקום להתייחס גם לתגובות הפיסיולוגיות של הילדים כחלק מהבנת התגובה הרגשית: כשהילד יידע לזהות שכשהוא רעב הוא נהיה עצבני, או שכשהוא עצוב התחושה בגוף היא של עייפות, הוא יוכל לחוש יותר שליטה במצב, ולעצור מצבי סכנה מלהתפתח.

היכולת לזהות את הרגשות ולדעת כיצד אנו חשים אותם בגוף היא חלק מתהליך הוויסות

תחום נוסף שחשוב להתייחס אליו הוא התוצאות של התגובה הרגשית של הילד, וה’מחיר’ שהוא משלם על התגובה שלו:

• האם ההתפרצות גזלה זמן רב שהיה יכול להעביר בדרך נעימה יותר?
• האם הוא מרגיש אשם או מתבייש בהתנהגותו לאחר שהוא נרגע?
• איך התנהגותו גורמת לאחרים להרגיש? האם הם פוחדים ממנו או כועסים עליו?
• האם הוא ער לתגובה של אחרים להתנהגות שלו?

שאלות אלו, כשנשאלות לא בצורה ביקורתית, אלא מתבוננת, יכולות לעזור לילד להבין שמי שמשלם מחיר על התגובה הוא בעיקר הוא עצמו, ולהסכים לשתף פעולה ולבחון תגובות אחרות..

ההתנהגות היא לעיתים דרך לנסות ולנהל רגשות : פעמים רבות כשאנו מרגישים רגש בעוצמה גבוהה אנו לכאורה מנסים “להפטר” ממנו על מנת להרגיש יותר טוב, וזאת על ידי תגובה התנהגותית שאינה יעילה כגון: מכות, צעקות ועוד…

חשוב ללמד את הילד כי תגובה שנובעת מרגש בעוצמה גבוהה יעילה, אולי,  לטווח הקצר אך אינה יעילה לטווח הארוך,  כלומר-  ילד שצועק על חברו לאחר שלא הסכים לתת לו משחק לעיתים מרגיש יותר “חזק ” באותו רגע אך לטווח הרחוק יכול לאבד חברים .
חשוב ללמד את הילד להכיל את הרגש ולווסת אותו ולא לפעול מתוכו, לחשוב על תוצאות הרגש לטווח הרחוק, ולא רק לטווח הקצר, ובעצם , מדובר במסר חשוב שגם עלינו כהורים ללמוד,  להכיל, לווסת ולא לפעול מתוך הרגש.

 וכמובן, יש לחשוב על דרכים אחרות שניתן היה לבטא בהם רגשות: לבחון אם הילד –בפעם הבאה, איך ניתן יהיה להמנע מתוצאות שליליות? אילו תוצאות יעילות אחרות יכולות להיות? אפשר לעשות סיעור מוחין ולחשוב עם הילד על כל מיני תגובות שונות שניתן להגיב בהן ואז לבחון ולבחור בדרך הנכונה.

 בסופו של דבר, שינוי תוצאותיו של סיפור הרגשות, יהיו תלויים בך ובילד שלך: בתמיכה וביכולת שלך להבין כי כל ילד נולד עם מזג שונה שתורם לדרך שבה אנו מרגישים ומגיבים אליו, להבין שמה שיעיל ועובד אצל ילד אחד אינו בהכרח מתאים לילד אחר, ובעיקר להבין כי ההתנהגות היא השפה של ילדך ולעיתים השפה יוצאת בצורה חזקה מדי, צעקנית מדי ואינה תואמת את הסיטואציה אך מכיוון שהרגש שילדך מרגיש הינו רגש שאינו מווסת. תפקידנו כהורים  לעזור לילדינו להכיר את רגשותיו ולנהל אותם בהתאם למטרות שלו.