הורים רבים מתקשים לעמוד מול התפרצויות הזעם, הכעס והתוקפנות של ילדיהם ואף לעיתים אינם מסוגלים לראות את הסיבה להתפרצות זו. חלק מההורים מאשימים את עצמם בחינוך לקוי – פינוק, הזנחה, חוסר בנוכחות הורית, חוסר בגבולות או לעיתים בנוקשות מסויימת של אחד ההורים, אך כיום ידוע כי אין סיבה בודדת להתנהגות “מתפוצצת” ולעתים אין היא תלויה בחינוך בלבד. התנהגות זו יכולה להיות בשל מגוון סיבות אובייקטיביות כגון: הפרעת קשב, הפרעה מרדנית (ODD) הפרעת התנהגות, קושי בכישורים חברתיים, קושי שפתי, חרדה ועוד. ברור, שאם הילד סובל מקושי אובייקטיבי, אין באפשרותו לבחור כיצד להגיב במצבים “מפוצצים” משום שאין ברשותו את הכישורים הנחוצים לגמישות ועמידה בתסכולים.

ברגע שההורים (והמורים) מבינים כי ילד זה אינו יכול להתמודד ללא מתן עזרה בכישורים החסרים לו, הם יכולים להסיר מעליהם ומעליו את האשמה, ולהתפנות למציאת פתרון הולם לבעיה על ידי שיתוף פעולה ומתן כלים להתמודדות.

במאמר זה אנסה להבהיר את הקושי העומד בפני הילד ה”מתפרץ” וכן אתן פתרונות ודרכים להתמודדות עמו.לעתים ניתן לפתור את הבעיה בשיטת ה”אסימונים” – כלומר מתן חיזוקים על הצלחות והתנהגות טובה, ומתן עונשים או “פסק זמן” על התנהגות לקויה. שיטה זו עובדת מצויין (כאשר היא מיושמת נכון) במקרים שהבעיה הינה חינוכית בלבד. אולם שיטה זו אינה יעילה במקרים בהם הבעיה היא אחרת, ללא לימוד כישורים תואמים, דהיינו לימוד טכניקות ומיומנויות של התמודדות עם כעס ותסכול. עבור ילד שאינו יודע כיצד להתמודד עם מצבים מתסכלים, עונש הוא רק סיבה נוספת להיות מתוסכל; כשם שלא נדרוש מילד עם לקות ראיה לקרוא ללא משקפיים, כך גם לא נדרוש מילד חסר כישורים לגמישות ועמידה בתסכולים להתמודד עם מצבים מתסכלים ללא מתן “משקפיים” תואמים.

מעגל הכעס

הכעס נוצר במעגל:

הילד נתקל בסיטואציה מעוררת תסכול.

מייד עולה בו מחשבה אוטומטית מכעיסה: “הוא עושה לי בכוונה”, “תמיד זה קורה רק לי” וכדומה. מחשבה זו נקראת מחשבה אוטומטית, כי היא “קופצת” למוח באופן אוטומטי, ללא בחינה שקולה ומחושבת של הנתונים. לעתים קרובות אנחנו אפילו לא מודעים אליה, כי היא חולפת בראשנו כל כך מהר – אנחנו רק רואים את העקבות שהשאירה אחריה, כלומר את תגובת השרשרת שעוררה.

המחשבה האוטומטית המכעיסה יוצרת בשלב ראשון תגובה גופנית של עוררות, “נכונות לקרב”. מה שאנחנו קוראים לפעמים תחשה ש”הדם עולה לראש”.

התגובה הגופנית מתורגמת במהירות לתגובה רגשית, דהיינו לכעס. מה פירוש “מתורגמת”? כשאנחנו מרגישים עוררות גופנית מסוג מסויים, אנחנו לא אומרים לעצמנו – “מעניין, אני מרגיש את הלחיים שלי בוערות” – אלא “איזה עצבים!”

אצל הילד ה”מתפוצץ”, התגובה הרגשית מתבטאת מייד בתגובה התנהגותית קיצונית, כגון צרחות זעם, בכי או אלימות.

לא פעם, תגובה התנהגותית זו זוכה ליחס עויין מצד הסביבה: המבוגרים מענישים את הילד, צועקים עליו ונוזפים בו. כלומר – התנהגותו של הילד יוצרת שובסיטואציה מתסכלת עבורו, וחוזר חלילה.

בעצם ניתן לומר ששתי מטרות עיקריות עומדות בפני הורים לילדים “מתפוצצים”: ראשית, להקטין את עוצמתן של התפרצויות הזעם, ושנית, לצמצם את תדירותן.

הקטנת עוצמת ההתפרצות

המטרה כאן היא ללמד את הילד כיצד להקטין את עוצמת ההתפרצות ולהפוך את הזעם לכעס אדפטיבי, שעוצמתו תואמת לסיטואציה. ניתן לעשות זאת על ידי לימוד טכניקות מגוונות:

• שינוי מחשבתי (התערבות בשלב המחשבה האוטומטית)– דרך נוחה לעבודה על המחשבה האוטומטית היא לעזור לילד “לדוג” את המחשבה שעוברת לו בראש ולבדוק איתו עד כמה היא נכונה, בדרך כלל ילדים עם נטייה לכעסים מגזימים בפירוש שלהם ורואים את העולם “בשחור לבן “, כאן תפקדינו לעזור להם לראות את הסיטואציה כפי שהיא ולא בראיה קיצונית.
• הרפיה (כלומר, התערבות בשלב התגובה הגופנית)– רצוי ללמד את הילד טכניקות הרפיה כגון טכניקת נשימה סרעפתית.
• דיבור עצמי מרגיע (התערבות בשלב התגובה הרגשית)-כדאי להכין עם הילד משפטים קצרים שיכולים לעזור בהתמודדות עם הכעס.
• לימוד טכניקות הסחה  כגון: החלפת ערוץ – במקום להתעצבן ולהעצים את הכעס, אנו בוחרים “להעביר ערוץ” לתוכנית טובה יותר. קישור ללמוד טכניקת דיבור עצמי והסחה
• לימוד כישורים חסרים (דוגמא:ילד שהקושי אצלו על בסיס לשוני ילמד להכיר ולבטא מגוון רגשות)

בדרך כלל שלב זה נעשה על ידי מטפלים בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT) כאשר אני ממליצה לשלב את הטיפול בביופידבק להאצת התהליך ולמידה משמעותית.

צמצום תדירות ההתפרצויות

מה קורה כאשר למרות שנלמדו ותורגלו הטכניקות שלעיל עדיין קיימות התפרצויות? כאן יש 3 אפשרויות  (רוס בספרו “ילד דינמיט” מדבר על אופציה 3  הסלים– אין לבחור רק באפשרות אחת, כי אז ההתמודדות לא מאוזנת, אלא יש לשקול ולבחור כל פעם אפשרות אחרת ):

1. אפשרות א: טכניקת פתרון בעיות
   אתרו מצבים מעוררי התנהגות “מתפוצצת”, והכינו מראש את הסיטואציה. פה אנו בשיתוף פעולה עם הילד מנסים למצוא פתרון בצורה גמישה. כל אחד מעלה את הטיעונים שלו, ועל ידי דיון בכל אחד מהפתרונות מחליטים ביחד על הפיתרון שמקובל על שני הצדדים.
   לדוגמא: ההורה דורש להכין שעורי בית מיד לאחר בית הספר, והילד אינו מסכים לכך. סביר להניח שכאן קיימת נקודת חיכוך חוזרת ונשנית היוצרת התפרצויות. כל אחד מעלה את הטיעונים שלו לגבי זמן הכנת שעורי הבית וכן אופציות לפתרון. לאחר שכל האופציות עומדות לרשותנו, דנים בכל אחת מהן, ובוחרים את האופציה הטובה ביותר לשני הצדדים אשר גם מקובלת על שניהם. בשלב זה ניתן להשתמש בכלכלת האסימונים במקרה שהילד עומד במטלה. במקרה שההסכם אינו מתקיים, יש לחזור ל”שולחן הדיונים”, לבדוק מה הסיבה ולמצוא פתרון חלופי על ידי אותה טכניקה. חשוב לערוך את הדיונים באוירה רגועה, ולא בסמוך להתפרצות סביב נושא זה. ניתן להעזר בדף פתרון בעיות.אם כן, חלקכם שואלים – האם הילדים שלנו שותפים לחינוך שלהם? איפה הסמכות ההורית?תשובתי היא שהסמכות ההורית נמצאת בדיוק בפתרון הנ”ל. אנו מלמדים את ילדנו לפתח בדיוק את כישורי הסתגלות שחסרים לו: יכולת ויסות עצמית ומחשבה גמישה.
2. אפשרות ב: גבולות נוקשים ללא פשרות
   ישנם דברים מועטים שאין עליהם ויכוח ועליהם לא דנים – אלה הם דברים שמסכנים את הילד או את סביבתו. במקרים אלה אין יכולת להמנע מפיצוץ, אך כמובן שלאחר לימוד מיומנויות של הקטנת עוצמת ההתפרצות, הילד/מתבגר יוכל לווסת את תגובתו הקיצונית.
3. אפשרות ג: הבלגה
   ישנם דברים שאינם נכללים באופציה א’  וב’ אלא ניתן להבליג עליהם על מנת ליצור מינימום התפרצויות ומקסימום סבילות לתסכול, כמובן שהבלגה אינה אופציה רצויה לערכים חשובים ולהתנהגויות מסכנות אך היא בהחלט אופציה טובה לדברים שהם אינם מסכנים ואינם מספיק חשובים כדי לייצור פיצוץ.

מה עוד אנו יכולים לעשות?

• היו אתם מודל לשליטה בכעסים– כאשר אתם כועסים ספרו עד 10, מצאו שיטה להרגיע את גופכם ועמדו בציפיות שיש לכם לגבי ילדכם. דברו בקול נינוח ורגוע על מנת לא ליצור מודל לחיקוי של התפרצויות זעם, ואם ילדכם מגיב בהתפרצויות זעם כאשר הוא כועס, למדו אותו לדבר בקול נעים גם שהוא כועס או קודם להרגע ורק לאחר מכן לדבר עמכם.
• הכו במקל בעודו קר– יש ללמד את הילד טכניקות שליטה ולדבר איתו על התפרצויות הזעם אך ורק אחרי שהמצב נרגע. כאשר הילד כועס המוח החושב מתנתק ואין לו יכולת להפנים את השיח שמתנהל איתו.
• הכילו את הכעס –רגשות כעס אינם דבר אסור אלא ההפך זה טוב ונכון לבטא רגשות. חשוב לא להתעלם מהרגשות אלא לקבל אותם ולהבין את הילד על כעסו ותסכולו. לכן הכילו את הרגש, תנו לילד הרגשה שאתם מבינים אותו אך יחד עם זאת מצפים ממנו ללמוד כיצד לבטא את הכעס.
• שיחה מקדימה–לפני כל סיטואציה שידועה כסיטואציה מעוררת פיצוץ שבו עם הילד ברוגע, ודברו איתו על כך שהוא עלול להתפרץ, על הטכניקות העומדות לרשותו ועל הציפייה שלכם כהורים / מורים שהוא יתגבר על המצב בדרך אחרת. מניסיוני המקצועי,  שיחה כזאת סמוכה למצב מעורר-התסכול בדרך כלל מסייעת ומקטינה באופן משמעותי את הסיכוי להתפתחותה של סיטואציה “מתפוצצת”.
• שיטת האסימונים – לאחר שהילד למד את ההתנהגות המצופה והוא מסוגל להתמודד, רצוי להתחיל לתת חיזוקים. חיזוקו של הילד במצבים אלה מהווה את הדלק להמשך ההתנהגות הרצויה. אמרו לילד על מה הוא מקבל את החיזוק והשתדלו לספר על כך גם לאנשים נוספים שנמצאים בסביבתו של הילד.
• עקביות –  היו עקביים בתגובות  שלכם. שימו גבולות אך אל תתפתו לתת עונשים גם אם ייתכן שהילד לעיתים “ימעד”, יחזור להתנהגות השלילית או ימשיך בה. חשבו כמה לנו קשה כהורים לשנות הרגלים. זה בסדר שהוא לא מצליח כל הזמן במאה אחוז, זה לא אומר שהוא הרס הכל, אלא שאתם צריכים להזכיר לו כיצד עליו להגיב בפעם הבאה, להראות לו מה הוא לא עשה נכון ולבדוק מה היה קשה לו.

“כל אחד יכול להתרגז – אין קל מזה. אך להתרגז על האדם הנכון, במידה הנכונה, בעיתוי הנכון, למטרה נכונה ובדרך נכונה – אין זה דבר קל כלל ועיקר”. אריסטו