כמה פעמים אנו מוצאים את עצמנו מביטים בילדנו, וחושבים: “אילו היה לי כילד רק חצי ממה שהילד הזה מקבל, הייתי הרבה יותר מאושר ממנו!”

כמה פעמיים אנחנו מסתכלים על הילד שלנו ורואים את פרצופו הזועף או המדוכא, ושואלים את עצמנו: “איך זה ייתכן? הרי יש לילד הזה הכל! רק אתמול הוא קיבל אייפון חדש, שלשום הצליח כל כך יפה במבחן, וכבר היום הוא שוב לא מרוצה… שום דבר לא מספק אותו, הוא תמיד רואה את חצי הכוס הריקה!”

קצת סטטיסטיקה: לפי מחקר שנערך לפני שנה בבית חולים לבריאות הנפש באוסטרליה, ילדים אופטימיים סובלים ב-50 אחוז פחות מבעיות התנהגות, קשיים רגשיים והתמכרויות לעומת ילדים פסימיים. מחקר אחר מעלה, כי ילדות ונשים יותר פסימיות מילדים וגברים.
נתון נוסף הוא, כי היום יותר מבעבר, מבוגרים וילדים נוטים להיות פחות אופטימים ופחות מאושרים. בהחלט ניתן לייחס חלק מן הסיבות לכך לעובדה, כי כיום אנו נוטים לחפש יותר הצלחה אישית ולא הצלחה קולקטיבית. אנשים רוצים קריירה, משפחה, חברים, אך במיוחד נוהרים אחרי ההצלחה האישית שלהם. הצלחה אישית מתקשרת לא פעם לערך עצמי ולהשוואה לאחרים. רבים חולמים על השגים ש”יוכיחו לכולם מה אני שווה”, ויראו בבירור ש”אני הכי טוב מכולם”. אולם בדרך להצלחה אישית ישנם נפילות ורגעי משבר, שיכולים להביא לתחושה של פסימיות ודיכאון, שכן הם יוצרים תחושה של כישלון אישי -“אני לא שווה”, “כולם שווים יותר ממני”.

האם פסימיות ואופטימיות הם תכונות מולדות?

השאלה הראשונה שהורים נוטים לשאול אותי כאשר הם מגיעים אלי עם ילדם הפסימי/דיכאוני היא: “האם זה תורשתי?”

תשובתי היא: זה גם תורשתי וגם נלמד.

כמטפלת התנהגותית קוגניטיבית אני מלמדת את הילדים וההורים כי , התנהגויות ורגשות נגזרים כולם מן הפרשנות שאדם נותן למציאות. פרשנות זו לעתים קרובות אינה מודעת לחלוטין, אלא מבזיקה במוחנו רק לרגע קצר: דוגמא:  “החבר שלא אמר לי שלום במסדרון בית הספר היה שקוע במחשבות ולא ראה אותי, כתגובה למחשבה כזאת ארגיש רגש של אכזבה או עלבון אך בעוצמה נמוכה “.  לחילופין – “הוא התעלם ממני בכוונה, זה איום ונורא, אני ארגיש רגש של כעס עלבון בעוצמה גבוהה .

מחשבות פרשנויות כאלה נקראות “מחשבות אוטומטיות“, בשל טבען הבלתי נשלט. במידה רבה הן נרכשות: הן נלמדות גם מנסיון העבר שלנו, וגם מן הפרשנות שנותנים הורינו למציאות. אך יחד עם זאת, כולנו נולדים עם מכוונות רגשית מסויימת וגנים שירשנו מהורינו, וגם הם משפיעים על בחירה במחשבה אוטומטית כזו או אחרת לאותו גירוי במציאות.

למרות קיומו הברור של מרכיב מולד בגישה פסימית של ילדים (וגם של מבוגרים) במאמר זה אתמקד במרכיב הנרכש, ואנסה להראות כיצד ניתן לשנות תפיסה פסימית ולעזור לילדינו להיות אופטימיים יותר, באמצעות שינוי המחשבות האוטומטיות שלהם.

סגנון חשיבה אופטימי, סגנון חשיבה פסימי

מרטין סליגמן, אבי תורת הפסיכולוגיה החיובית בספרו “ילדות אופטימית” טוען כי אופטימיות תלויה בסגנון ההסבר בו בוחר האדם – האופן שבו האדם חושב על הסיבות לדברים. הסגנון ההסברי, לפי סליגמן, מתפתח בילדותנו, ואם לא נעשה מאמץ לשנותו הוא ילווה אותנו לאורך כל חיינו.

בעצם כאשר ילד מסביר לעצמו מדוע הצליח או נכשל, הוא תמיד יעשה זאת על פי שלושה קריטריונים:

1-      קביעות: ילדים עם נטייה להסתכלות פסימית, נוטים לראות בכישלון משהו קבוע. המחשבה האוטומטית שתחלוף במוחם בעקבות כשלון לא פעם תהיה: “אני לעולם לא אצליח בלימודים”; לעומת זאת, הצלחות הם תופסים כמשהו זמני: “הצלחתי במבחן כי הוא היה קל”.
לעומתם, ילדים עם סגנון אופטימי יסתכלו דווקא על הכישלון כמשהו זמני. המחשבה האוטומטית שתלווה אותם לאחר כשלון עשויה להיות: “נכשלתי בבחינה אך בפעם הבאה אצליח יותר”; ובהצלחה כמשהו קבוע: “הצלחתי בבחינה כי אני תותחית בלימודים”.
2-      הסבר כוללני: ילד עם נטיה להסתכלות פסימי שנכשל במבחן בחשבון יחשוב אוטומטית: “אני כישלון בהכל”: כלומר, הוא יכליל את זה למקצועות נוספים ולחיים בכלל. אם יצליח במבחן, יחשוב: “אני טוב רק בחשבון”.
ילד אופטימי שנכשל יחשוב אוטומטית: “אני לא מוצלח במתמטיקה אך יש מקצועות אחרים שבהם אני מצויין”. אם הצליח במבחן, יחשוב: “אני תלמיד מעולה”.
כלומר, ילד פסימי שנכשל הופך את הכל לשחור ולבן: או שאני טוב בהכל או שאני גרוע. כאשר הוא מצליח, ההסתכלות שלו הופכת להיות ממוקדת: אני מוצלח רק במשהו אחד.
ילד אופטימי שנכשל מתמקד ואומר –   קשה לי במתמטיקה אבל יש דברים שאני טוב בהם; ואילו ההצלחות שלו הופכות לכוללניות: אני תלמיד מוצלח בדרך כלל (למרות שהפעם לא הצלחתי במתמטיקה).

3-       הסבר פנימי לעומת הסבר חיצוני: ילד עם נטיה פסימית יאשים את עצמו בצורה גורפת. כלומר, הוא יהיה אשם, תמיד: “נכשלתי במבחן כי אני טיפש ולא מוצלח”. לילד אופטימי תהיה נטייה להבחין בגורמים לכשלון שאינם תלויים בו: “המבחן לא היה הוגן”.
ילד פסימי שהצליח במבחן יתלה תמיד את ההצלחה בגורם חיצוני: “המבחן היה קל”; או “היה לו מזל”. ילד אופטימי שהצליח, חשוב אוטומטית שהצליח מכיוון שהוא תלמיד טוב, כלומר, בדרך כלל הוא ייחס את הצלחה לעצמו ולא לגורם חיצוני.

חשוב לציין שאין צורך ללמד את הילדים לשקר לעצמם, ולומר לעצמם שהם לא אשמים בכשלון כאשר האחריות אכן מוטלת על כתפיהם. יש צורך ללמד ילדים פסימיים ואופטימיים כאחד, להבחין בין מצב בו הם אחראים לכשלון או להצלחה, לבין מצב בו אינם אשמים. חשוב שידעו גם לספוג אשמה, ולהודות בטעויות ולקחת אחריות על כשלונות, בלי שהערך העצמי שלהם יספוג מכה אנושה בשל כך.

מה צריכים הורים לעשות כדי ליצור אופטימיות אצל ילד?

  1. שינוי סגנון החשיבה – לעזור לילד לזהות מחשבות אוטומטיות פסימיות ולהפכן למחשבות אופטימיות. כלומר, לעזור לילד לאמץ סגנון חשיבה אופטימי יותר, כפי שהוסבר בתחילת המאמר. לדוגמא: “אני לא גרוע בגלל שלא הצלחתי לבנות את המגדל, אלא לא הצלחתי הפעם, אנסה עוד מספר פעמים וקרוב לוודאי שאצליח.” לחילופין: “אם לא הצלחתי, אולי זה לא לגילי, כשאגדל, המשחק הזה יתאים לי יותר, ואצליח בו כמו אחותי”; או: “ייתכן שאני לא מסוגל לבנות מגדל כזה, אך אני טוב בדברים אחרים.” חשוב לעזור לילדים לבחור בהסבר המתאים ביותר, כלומר, לשקף להם איזה הסבר אופטימי מתאים יותר למציאות במקרה בו נתקלו. אימון כזה בפרשנות אופטימית של המציאות יצייד אותם בכלים להתמודדות עם כשלונות עתידיים.
  2. שליטה – עזרו לילדכם ליצור תחושה של שליטה. העבירו לו מסר, כי אם יתאמן, ישתפר וינסה שוב ושוב, בסופו של דבר יצליח. כאשר ילד קטן אינו מצליח לבנות מגדל, אין צורך לבנות עבורו את המגדל, אלא לתת לו להתנסות שוב ושוב, תוך: א. עידוד וב. התאמת רמת הקושי לגילו (ובמקרים אחרים – ליכולתו). הורים רבים בשלב זה מנסים “להציל” את הילד מהכישלון, ובונים עבורו את המגדל. דבר זה פוגע בדימוי העצמי ובחשיבה האופטימית בטווח הארוך, שכן הילד מקבל מסר שכוחותיו אינם מספיקים למשימה. ילד שיתאימו את המשחק לגילו, יצליח לרוב לבנות את המגדל אחרי מספר נסיונות, אם יקבל עידודלהמשיך ולנסות, וכך יחוש ביטחון ורצון להצליח גם בפעם הבאה שייכשל במשימה כלשהי.
  3. לא להציב ציפיות גבוהות מדי – לעיתים ילדים לא מסוגלים להשלים משימה כלשהי בשל קשיים אישיים או מפני שעדיין אינם מפותחים דיים. במקרים כאלה חשוב לומר את האמת: “אחותך מצליחה לבנות את המגדל משום שהיא יותר גדולה ממך. כשתהיה בגילה, סביר להניח שתצליח גם אתה.” במילים אחרות, חשוב לא לבנות ציפיות לא ריאליות, שיובילו באופן בלתי נמנע לתחושת כשלון. כאשר זיהינו ציפיות כאלה אצל הילד, חשוב לעזור לו “לרדת מהעץ”. הצבת רף ציפיות גבוה מדי מעצמנו היא מתכון בטוח לצבירת כשלונות, ובעקבותיהם ייאוש ופסימיות.
  4. התנסות בהצלחות וגם בכשלונות – סגנון חשיבה אופטימי מתבסס על הצלחות. חשוב לבחון האם יש גורם המונע מן הילד לחוות הצלחות במינון סביר, ולטפל בגורם זה. למשל – לקות למידה יכולה ליצור כשלונות חוזרים ונשנים בלימודים; חוסר במיומנויות חברתיות יכול ליצור קשיים חברתיים מתמשכים וכו’. בגורמים כאלה יש לטפל, על מנת שהילד יחדל לצבור כשלונות רבים כל כך.
    במקביל, חשוב לזכור כי סגנון חשיבה אופטימי כולל גם התייחסות אופטימית לכשלונות. על כן, יש להניח לילד להכשל, להציב לו אתגרים מותאמים לרמתו, שיאפשרו לו לחוות הצלחה לאחר מספר כישלונות. חשוב להדגיש, כי ילדים חייביםלהכשל במהלך שנות ילדותם. הם חייבים להרגיש עצב, חרדה וכעס, וללמוד להתמודד עמם. כאשר אנו מגוננים על ילדינו מפני כישלון, אנחנו מונעים מהם את ההזדמנות ללמוד כישורי התמודדות. כאשר אנו ממהרים לחזק את ההערכה העצמית שלהם כשהם נתקלים בקשיים, או כאשר אנו קונים להם מתנה במקום לתת להם לכאוב את הכישלון, אנו שוללים מהם מיומנות שליטה ומחלישים את ההערכה העצמית שלהם בטווח הארוך. פרופסור חיים עומר טוען, שאנו כהורים צריכים להוות עבורם עוגן, לתמוך בהם, אך לא להתמודד במקומם ולא לגונן עליהם.
  5. אי ירוק – הספר “זרעים של הערכה עצמית”[1]מדבר על כך, שלכל ילד יש “אי ירוק” מקום שבו הוא מוצלח באופן מיוחד. חשוב כבר מגיל צעיר למצוא את האי הירוק של הילד ולחזק אותו. על ידי הצלחות ילד בונה דימוי עצמי חיובי, ומפתח חשיבה אופטימית לגבי עצמו ולגבי החיים.
  6. כוחות – בדקו מהם הכוחות של ילדכם. כיצד הוא הצליח להתמודד עם מצבים קשים בעבר? כאשר לומדים לזהות את כוחותיו של הילד, ניתן ללמד אותו להשען עליהם גם בתחומים נוספים. כך יחווה הצלחות רבות יותר,  ויוכל לחשוב באופטימיות על אתגרים עתידיים: “אם אתקשה, אוכל תמיד לחשוב על משהו, הרי אני חכם ויצירתי”; לחילופין – “אוכל לפנות לחבר, הרי אני חברותי ויש לי הרבה חברים” וכד’.
  7. פיתוח ויסות רגשי – כאשר ילד מצליח להתגבר על פחדיו וכעסיו הוא לומד שיכולת ההתמודדות שלו תלויה בו ולא בהצלחה או בכשלון. כלומר, הוא לא תלוי בכך שיצליח במשהו כדי “לעמוד על הרגליים” מבחינה רגשית, ולכן יכול לפחד פחות מכשלון. הוא שולט ברגשותיו ותחושותיו הגופניות, ומסוגל להתמודד גם עם דברים שהם פחות נעימים או לא רצויים, ולכן יכול להרשות לעצמו להסתער על אתגרים אשר ההצלחה בהם אינה מובטחת.
  8. דוגמא אישית – ילדים רואים בנו מודל. הם לומדים יותר ממה שעיניהם רואות בפועל ופחות מדיבורים תיאורטיים על החיים. לכן לא מספיק שנאמר להם כי עליהם להתמודד עם החיים באופן אופטימי, אם אנו עצמנו תמיד רואים שחורות. אנו צריכים להראות להם כיצד אנו מתמודדים בצורה אופטימית ורואים את החצי המלא של הכוס. הורה פסימי שלא הצליח לקבל קידום בעבודה, יאמר: “אני לא מוצלח בתחום הזה, אולי כדאי לי לעזוב”. האופטימי יגיד: “אולי המתחרה שלי היה יותר טוב, אבל אני אוכיח להם שאני מספיק טוב, ובהזדמנות הבאה כבר יקדמו אותי לתפקיד בכיר יותר”. חשוב שהילד יספוג מהוריו שכישלון הוא אירוע ממוקד ולא כללי. גם במקרה הפוך, כשאמא מספרת לבעלה על עסקה מוצלחת שסגרה, היא יכולה להגיד: “השקעתי המון בזה והצלחתי לסגור את העסקה בזכות הכישורים שלי”; במקום להגיד: “אתה לא יודע איזה מזל היה לי, העסקה נסגרה”. כך היא מלמדת את ילדיה סגנון של הסבר פנימי ולא הסבר חיצוני להצלחות.
  9. ציונים ומבחנים – גם כאשר ההורים (והמורים) מתייחסים להצלחותיו וכשלונותיו של הילד, חשוב לאמץ נקודת מבט אופטימית. כאשר אתם מסתכלים על מבחן של ילדכם, הדבר החשוב ביותר כדי ליצור מוטיבציה ואופטימיות, הוא להצביע על ההצלחות והנקודות החזקות שבו. גם אם הציון הוא 60, יש 60 נקודות שהילד “הרוויח” בזכות מה שלמד ובזכות כשרונותיו. נסו להראות לילד את הצלחותיו ולא רק את חולשותיו.

 

אני שמחה לשתף אתכם במשחק שפתחתי , לשינוי החשיבה הרגש והתנהגות ומתן כלים להתמודדות יומיומית עם מצבים משתנים.
לאתר המשחק הנכם מוזמנים להכנס לאתר: www.lesachekbeemet.com או לשחקבאמת.קום