במהלך שנת הלימודים הילדים שלנו לא מפסיקים להיות מוערכים בציונים, בהצלחות, בהזמנות למסיבות או לא; ובסוף השנה גם בתעודה על כל העבודות, שעורי הבית, משימות החקר וכמובן המבחנים שהיו במהלך השנה.
זו הזדמנות טובה לתת גם לנו, ההורים תעודת הערכה, תעודה שבה נשים לב האם אנו מרוצים מסגנון ההורות שלנו, האם הוא תואם את הציפיות ההוריות שלנו, ואת הציפיות של ילדינו מאתנו; מה אנחנו רוצים לשמר, ומה לשפר.
תעודה ההערכה להורה……………
נכתב בשיתוף עם יעל שרון
 
הכר את ילדך                                                       שולט במידה מועטה              שולט               שולט היטב
כישורי תקשורת                                                   שולט במידה מועטה            שולט               שולט היטב
עצמאות                                                             שולט במידה מועטה             שולט               שולט היטב
 
 שליטה עצמית                                                    שולט במידה מועטה             שולט               שולט היטב
 
 
 
 
 
 
 
קבלה                                                                  שולט במידה מועטה            שולט               שולט היטב
 
 
 
 
 
 
חזון הורי:  רשום מילות הערכה של אחד מילדיך בחתונתו כאשר הוא מאפיין את הסגנון ההורי שלך מה היית רוצה שיאמר עליך:
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________.

התחביבים של ילדי
לא תמיד התחביבים של ילדינו מעניינים אותנו. לפעמים משחק לנו המזל, והילד מתעניין בכדורגל, ממש כמו אבא, או חובב טבע כמו אמא. אבל במקרים אחרים, התחביב של הילד טכנולוגי מדי בשבילנו, או לחילופין נראה לנו משעמם וטפשי. למשל – הוא אוסף זבלונים או אנגרי-בירדס; או – היא מעריצה את ג’סטין ביבר או כריסטינה אגילרה. אמנם, מצד אחד התחביב יכול להיות מקום פרטי של הילד, מעין מועדון סגור לו ולבני גילו, במובן הטוב של המילה. אבל ניתוק מוחלט מהתחביב לא מאפשר לנו להבין מה הילד מקבל מהעיסוק שבחר לעצמו, איזה צורך יש לילד שלנו שהתחביב הזה ממלא? מתי הוא עובר את הגבול כך שהתחביב “בולע” תחומי עניין אחרים באופן לא מאוזן? מתי למרות עיסוק אינטנסיבי כדאי לתמוך בתחביב כי הוא מחזק אצל הילד כישורים ויכולות (למשל – מאפשר לו אינטראקציה חברתית חיובית שחסרה לו בביה”ס; יוצרת אצלו תחושת הצלחה שאינו מקבל בלימודים וכו’).

מה מניע את ילדי?
האם אתה יודע מהם מניע את ילדך, מעורר בו מוטיבציה להצלחה או לשינוי?
ריצ’ארד לאבוי מונה 6 דרכים שונות למוטיבציה אצל ילדים:
מניע ראשון  – שבחים. יש ילדים שהשבחים מניעים אותם יותר מכל דבר אחר. חשוב שהחיזוקים המילוליים יהיו תואמים לצפיות הילד ולגיל.
מניע שני –  כוח. ישנם ילדים שצריך לחזק בכיתה ובבית, ולתת להם מקום לשימוש נכון בכוח. למשל: תפקידים חשובים, אחריות ועזרה.
מניע שלישי –  משימתיות. ישנם ילדים המונעים מתוך רצון למלא משימות ממוקדות ומדידות, לכן יש צורך לתת להם משימות יומיות, שבועיות או חודשיות.
מניע רביעי – פרסים. ישנם ילדים המונעים מתוך רצון לקבל מתנות, פרסים והטבות. יש לשים לב שהפרס תואם גיל ושלב, וכן חשוב לשלב פרסים בין-אישיים ולא רק חומריים (למשל – טיול עם אבא, מדורה בחצר לכל החברים וכד’).
מניע חמישי – קרבה אישית – ישנם ילדים שעצם הקרבה למבוגר, דרך שיחה אישית, מעוררת בהם מוטיבציה להשקעה.
מניע שישי-  יוקרה. ישנם ילדים שיוקרה חשובה להם , היכולת להיות מוערכים וחשובים מעוררת אצלם מוטיבציה להצלחה.
(ספר מומלץ:  פריצת דרך במוטיבציה – ריצארד לאבוי)

חוזקות ילדי
לכל אחד מאתנו תחום אחד שבו הוא מאוד טוב, ככל שנמהר לגלות את התחום בו אנו טובים ונחזק אותו הדימוי העצמי שלנו יעלה. לכן חשוב לזהות את הכוחות של הילד, את החוזקות שלו (ולא את אלה שהיינו רוצים שיהיו לו), לחזק אותם וללמד אותו להשען עליהם. ( ספר מומלץ – זרעים של הערכה עצמית).

ערכים
 לעיתים אנו מתבלבלים בין ערכים לבין מה אנו רוצים לעשות “כשנהיה גדולים”. ערך הוא מה שחשוב לנו באמת, ללא השפעה של הסביבה החברה. זה לא משהו שניתן להשיג אלא זאת הדרך בה  אנו רוצים ללכת ללא התכוונות לשום מקום .בדיקה של הערכים בנוגע להורות שלנו תעזור לנו בדרך בה נרצה לחנך את ילדינו . הערכים שאנו מאמינים בהם הם המצפן שלנו ושל ילידנו לגבי הדרך בה צריך ללכת. כשהערכים שלנו כהורים ברורים לנו , הם גם ברורים לילדינו , זה לא בטוח שהם יקבלו את כל הערכים וילכו בדרך בה אנו מתווים להם אך בהחלט יש סיכוי טוב שהם יקבלו לפחות חלק מערכינו .
חשוב שנהווה מודלינג , הורה ששם את הערך בריאות כערך חשוב ומעשן ולא עושה ספורט מהווה דוגמא למחשבה על ערכים ולא לחיים על פי ערכים.
אני ממליצה לכם לשבת ביחד עם ילדככם ולחשוב מהם הערכים שלהם האם הם הולכים עלפי ערכיהם ואף אפשר לרשום בכל יום מעשה אחד שקיימתי על פי ערך מסויים שאני מאמין בו כגון: עזרה, חברות, בריאות, וכו’. מחקרים מראים כי אנשים מאושרים, שחייהם בעלי משמעות ,  הם אנשים שהערכים שלהם שזורים בחיי היום יום שלהם.
(משחק מומלץ –  מה שחשוב משחק ערכים )

תקשורת מכבדת
תקשורת מכבדת עוסקת ביכולת שלנו להציב גבולות ברורים בצורה נאותה, לדעת להבהיר ולכוון את הילד ללא שימוש בצעקות או השפלה ויחד עם זאת לא לוותר על הגבולות ועל החוקים של הבית.
תקשורת מכבדת נותנת מקום לרגשות של הילד ללא שיפוט. התקשורת השיפוטית מנמיכה את הילד ומקלקלת את הקשר בין הילד להורה. ילדינו לא חייבים ללכת לפי הדרך אותה אנו רוצים, נכון שיש מסלול וישנם כללים מנחים, אך יחד עם זאת כל אחד מילדינו שונה, ויש מקום לכבד את הדרך האינדיבידואלית שלו.
תדירות התקשורת
האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו, לצד תובענותו של עולם העבודה, יוצרים מצב שבו חלק ניכר מן התקשורת המשפחתית עברה להודעות קצרות בסמס, בוואטס-אפ ובדומיהם. “זמן איכות” הוא מושג טוב ויפה, אלא שקיימת מסה קריטית של תקשורת בין אישית פנים אל פנים, שבלעדיה היכולת ההורית להיות באמת עם היד על הדופק – הולכת ומתמוססת.
 להקשיב לדעותיו של הילד
לילדינו יש קשת של דעות, רצונות והעדפות. מצד אחד, חשוב כמובן שנכיר בדעותיהם גם אם הן  נוגדות את אלו שלנו. מצד שני, חשוב לזכור שמשפחה אינה דמוקרטיה, לדעותנו שלנו יש – וצריך להיות – משקל כבד יותר, לפחות בחלק מהמקרים. על אף שיש נושאים רבים בהם טוב לאפשר לילד להחזיק בדעות משלו, ולפעול על פיהן, חשוב לזכור כי בהיותו ילד, השיפוט שלו עדיין לא בשל. עלינו למצוא את האיזון העדין בין המקרים בהם ניתן לתת לילד לבחור על פי רצונו, על אף ההפסדים שאולי גלומים בכך לדעתנו; לבין המקרים בהם לא ניתן לילד לממש את השקפת עולמו, שאינה מקובלת עלינו.
במקרים כאלה, חשוב לשים את הגבול מתוך כבוד – להסביר את עמדתנו, לא ללעוג או לבטל את דעתו של הילד – ועם זאת, להציב גבול ברור. יש חבר, שלא נרשה שיזמין (כי בפעם שעברה שהגיע הביתה הכה את האח הקטן ואחר כך צחק, או גרם נזקים בבית); יש תכניות בטלויזיה שלא נרשה לו לראות כי אינן מתאימות לגילו, וכדומה.
תיקוף רגשות
לפעמים קל לנו מאוד להתחבר לרגשותיו של ילדנו. אבל לפעמים תגובותיו הרגשיות גורמות לנו מצוקה, כעס או דחייה. במקרים כאלה קשה לנו יותר לתת לו תיקוף רגשי – כלומר, לשקף את רגשותיו עבורו מתוך כבוד, ולעזור לו להבין כיצד המצב אליו הגיע עורר רגשות אלו.
למשל – כאשר הילד כועס על חבר, קל לנו יותר לומר: מכעיס כשלא מזמינים אותך. אבל כשהוא כועס עלינו, קשה לנו לומר משהו מקביל (אתה כועס כי אני לא מרשה לך), ואנחנו נסחפים לא פעם לתקשורת של מאבק – מה אתה כועס?! אין לך מה לכעוס! מה חשבת, שדבר כזה אני ארשה? אתה צריך להגיד לי תודה שאני שומר עליך ולא מרשה לך דבר מסוכן כזה.
גם כשהילד מגיב אחרת מאתנו, קשה לנו לקבל את זה – למשל – הוא בוכה בקלות ונעלב במקום לעמוד על שלו, כפי שהיינו רוצים שיעשה; הוא כועס ומתפרץ במקום להבין את המצב באופן בוגר; הוא לא מספיק עצוב לטעמנו באירוע ש”דורש” זאת (נניח, כשהוא נפרד מאתנו לשבוע) וכדומה. בכל המקרים האלה, מפתה אותנו לבקר את התגובה הרגשית של הילד, או לסתור אותה (למשל, לטעון בפניו שהוא עצוב ומתגעגע כשאין זה כך).
התוצאה היא, שהילד גדל ללא יכולת טובה דיה לזהות מה הוא מרגיש, ולפעול בצורה מתאימה. הוא מצפה שהסביבה לא תכבד את רגשותיו, ולומד להסתיר אותם ולהתבייש בהם. לא פעם הוא מבולבל, לא יודע מה הוא מרגיש ואם זה בסדר, ומפתח חרדה מפני חשיפת רגשותיו האמיתיים. לחילופין, הוא “מתמרד”, ומפתח תגובת יתר רגשית, כדי לוודא שהסביבה לא תוכל להתעלם ממה שהוא מרגיש.
על כן, חשוב מאוד לתקף את רגשותיו של הילד גם כאשר אלו לא מוצאים חן בעינינו. מותר לנו לבקר את התנהגותו של הילד – גם אם הוא כועס, אסור לו לבעוט לאחותו, למשל – אבל אפשר להבין מדוע הוא כועס. תיקוף הרגשות יאפשר לו לנהל תקשורת רגשית טובה עם סביבתו ועם עצמו בעתיד.
(ספר מומלץ : איך לדבר כך שהילדים יקשיבו – אדל פייבר ואלין מייזליש)
עצמאות
מחקרים מוכיחים שהמשימה ההורית החשובה ביותר היא היכולת שלנו לתת לילד להיות עצמאי. ילדים עצמאיים מממשים את יכולתיהם בצורה טובה יותר מילדים שאינם עצמאים, ונוטים להיות מאושרים יותר ובעלי בטחון עצמי גבוה.
חשוב שאנו ניתן לילד להתנסות במשימות שתואמות את היכולות שלו  ולא נבחר לו מקומות שבהם הוא יתקשה להצליח. יחד עם זאת אין לנו את היכולת למנוע ממנו לטעות. ילדים צריכים להתנסות בכישלונות ובטעויות ולא להמנע מהם. הורות שמנסה למנוע מילד להכשל, תעורר בילד תלות בהורה גם כבוגר, ותיצור אצלו דימוי עצמי נמוך ותחושת חוסר מסוגלות. גישה כזו מעוררת בילד מחשבות לא-מודעות כגון – “אבא ואמא חושבים שאתמוטט אם לא אצליח במשימה, כנראה שאני שברירי וההתמודדות הזו באמת מסוכנת עבורי מבחינה נפשית”.
לכן אם הילד צריך להכין שעורים או עבודה בגיל מסויים אין צורך לעזור לו, זאת אחריותו המלאה, אם הוא לא יכין את העבודה הוא יקבל את העונש מהמורה וזה באחריותו המלאה. ניתן לעזור, לתמוך, לעמוד מאחורי הילד, אך לא ניתן להוביל את ילדינו לאורך כל המסע.
אם נתייחס כרגע לעצמאות כעוגה שלמה שניתן להתחלק בה במשפחה, אזי ככל שניקח מהעוגה יותר לעצמנו, בעצם ניתן לילדנו פחות (והלא כולנו מודעים לכך שעוגה צריך לאכול בכמות מסויימת). כך גם אחריות – ככל שניקח מילדינו את האחריות, ניתן להם פחות מסוגלות לאחריות ועצמאות ויכולת להתמודדות. מצד שני, אם נסיר מעלינו את כל האחריות וניתן לילדים את כל ה”עוגה”, אנו חוטאים בהזנחה הורית.

שותפות במטלות הבית
לפני דור או שניים, שותפותם של ילדים במטלות הבית היתה עניין מובן מאליו. כיום, בחברה החילונית בארץ, נושא זה הפך להיות נדיר יותר ויותר. זאת, על אף היתרונות הגלומים בכך לכל בני הבית – כן, גם עבור הילדים.
היתרונות עבור הילדים אינם בתחושה של כיף – אלא בתחושה של שייכות, שותפות וכבוד. הילד מקבל תחום אחריות, ויודע כי הוא עוזר באמת, וכי בלעדיו הדבר המסויים לא ייעשה. במובן זה, לילד יש תפקיד חשוב בניהול הבית. תפקידנו כהורים לתת לילד תחושה טובה כאשר הוא ממלא את תפקידו, לא לקחת זאת כמובן מאליו ולא להפוך את המטלה לזירה של ביקורת ומאבק.
חשוב להתאים את המטלה לכוחותיו של הילד ולגילו, ובמידת האפשר – גם לנטיותיו. יש ילדים שמתאים להם יותר לעבוד בגינה, אחרים יאהבו את הדיוק הנדרש בקיפול כביסה, או את היצירתיות שבהכנת אוכל.
 שליטה עצמית
שליטה עצמית היא היכולת של כל אחד מאתנו להגיב לא מתוך האוטומט, אלא באופן מבוקר ותואם למצב, בצורה שתהיה יעילה ולא הורסת. ככל שנהווה מודל לשליטה כך ילדינו יוכלו ללמוד כיצד הם יכולים לשלוט בהתנהגותם.
דחיית סיפוקים
הורה שמהווה מודל לשליטה עצמית מעביר לילדיו כלים כיצד להתמודד עם מצבים מתסכלים.
הורה טוב מאמן את הילדים לדחיית סיפוקים. במיוחד היום, בדור של “הכל ומהר”, חשוב לפתח יכולת זו. זהו “שריר” שניתן לאמן על ידי מתיחתו – ככל שנמתח אותו יותר, נוכל כבוגרים לדחות סיפוקים ולעמוד גם במצבים מתסכלים.
בשנות השישים נעשה מחקר באוניברסיטת סטנפורד בה נבדקה קבוצה של בני ארבע ( קישור למחקר) לכל אחד מהילדים ניתן מרשמלו, והובטח לו שהוא יקבל מרשמלו נוסף אם ימתין כ 20 דקות לפני שיאכל את הראשון. חלק מהילדים הצליחו להמתין וחלק לא. החוקרים עקבו אחר הילדים עד גיל ההתבגרות, ומצאו שהילדים שהצליחו  במשימה היו אחראים יותר, הסתגלו למסגרות טוב יותר והצליחו יותר בלימודים.
קבלה
אחד מהדברים שאנו עוסקים בו רבות, בין היתר בעקבות כניסת הבודהיזם לחיים המערביים, היא היכולת שלנו לקבל את המציאות כפי שהיא, ללא צורך בשליטה, בפירושים או בהדבקת תוויות.
יש צורך להבחין בין הילד שרצינו, לבין הילד שלנו כפי שהוא, עם חוזקותיו, חולשותיו ורצונותיו. אנו כהורים צריכים להיות מודעים למקום השופט שלנו, ולהזהר שלא לפעול מתוכו. עלינו לקבל את הילד בדיוק כפי שהוא, לאהוב את מה שיש בו, ויחד עם זאת לקדם אותו בחייו ולעזור לו להתקדם בהתאם לערכיו ויכולתו.  וזאת נוכל לעשות  רק אם נאמץ נקודת מבט מקבלת ולא שופטת.
לא פעם אנו שופטים את הילד במקומות בהם אנו מזהים את החולשות שלנו, המוכרות והשנואות עלינו במיוחד, או את אהחולשות של בן זוגנו (ובמיוחד – בן זוגנו לשעבר…), המוכרות והשנואות לא פחות. היכולת לאמץ נקודת מבט מקבלת גם כלפי בן הזוג וגם כלפי עצמנו, היא נקודת מפתח ביכולת לקבל את הילד שלנו – שבאופן מפתיע ירש או רכש דווקא את החסרונות שלנו.
 
נפרדותו של הילד
נעים לנו מאוד להיות בחברת הילד כאשר הכל “זורם” והרמוני, כשהוא ממלא אחר ציפיותינו ורצונותינו. אבל מה קורה כשהוא מתנגד לנו, מתווכח, מחליט בניגוד לדעתנו? מרבית ההורים יחושו פחות שמחים ומאושרים במצבים כאלה.
אמנם, ישנם מקרים בהם לא ניתן לקבל בשום אופן החלטה או התנהגות של הילד, ואנחנו כהורים נשים את כל כובד משקלנו כדי לעצור זאת. אולם חשוב להבחין בין מצבים אלו, לבין מצבים בהם הילד מפתח את אישיותו הנפרדת באמצעות התנגחות בנו, שאינה תמיד הגיונית, נעימה או טובה עבור הילד בטווח הקצר. בטווח הארוך, לעומת זאת, חשוב שהילד יחוש כי קיים כבוד בסיסי לדעותיו, ואין נסיון לשלוט בו כמו בובה על חוט. ילד מרדן יבעט בנסיונות שליטה אלו באופן שיהפוך פרוע יותר ויותר, ואילו ילד צייתן יוותר על פיתוח אישיות עצמאית, ולא יפתח יכולת לעמוד על שלו, וליצור לעצמו העדפות ורצונות (“לא משנה לי, נעשה מה שאתה רוצה”).
חשוב כי אנו כהורים נקבל את נפרדותו של הילד, את העובדה כי טעמו שונה משלנו, כוחותיו אחרים, הקצב שלו אחר. כמו כן, ככל שיתבגר, הוא ייצור לעצמו טריטוריה פרטית, ולא ישתף אותנו בכל דבר. על אף שמוטלת עלינו החובה לשמור עליו, עלינו למצוא את האיזון העדין בין שמירה כזו, לבין קבלה של העובדה כי הוא מתחיל לנווט את מסלול חייו החוצה, ומתרחק מאתנו אט אט ככל שהוא מתבגר. אל דאגה! כאשר קיים בסיס טוב לקשר עם ההורים, המרחק הזה רק יאפשר לקשר להשתנות בהתאם לגיל, ולא להגיע למצב של ריחוק ונתק, אלא להפך, ליחסים בוגרים של כבוד ושיתוף מבחירה.
ורגע לפני שאנו יוצאים לחופשה צרפתי קישור לקטע נחמד שעוסק בכוחו של הדיבור העצמי.

חופשה מהנה